לפני עשר שנים, באוקטובר 2015, בקונגרס הציוני העולמי ה-37 בירושלים, הוחלט להקים את המחלקה לעידוד עליה – מבנה שינשום חיים חדשים ברעיון הציוני. לא בסיסמאות, לא בפוסטרים, אלא בקשר חי ואמיתי של יהודים עם ישראל. גל העליה של שנות ה-90, כאשר מיליון עולים מברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל, נשאר בעבר. העולם השתנה, הגלובליזציה מחקה גבולות, ועם זאת גם את התשובה הפשוטה לשאלה: 'למה ישראל?'

אך אם נקשיב, הקשר לא נעלם. אפילו אצל אלה שלא מתכננים לעבור, הוא חי איפשהו ברמה השורשית. כמו הידיעה שיש מקום שמחכה לך. כמו כוח פנימי, שלא תמיד מדברים עליו, אך הוא נותן תמיכה.

אחד הצעדים הראשונים והחשובים ביותר שלנו היה הקמת אולפנים – כיתות עברית במדינות התפוצות. השנה הראשונה נתנה את הפתיחה ל-400 אולפנים, ומאז הרשת מתרחבת בקצב מהיר.

אין דבר שמקרב יותר משפה משותפת. אלה שנרשמים לקורסי עברית לעיתים עושים זאת מתוך רצון פשוט 'להבין את שפת עמם'. אך לאחר מספר שיעורים הם מתחילים לחוש את מוזיקת השפה, לאחר מכן מתעניינים בישראל, מדברים על החדשות, מתחילים לחשוב על עליה. ואף על פי שלא כולם בסופו של דבר מחליטים לעשות את הצעד הזה, אפילו אלה שנשארים בתפוצות מרגישים שייכות וסולידריות עם המדינה היהודית.

ראיתי איך עם הופעתו של אולפן הקהילה היהודית מתחיה מחדש. חוזרים להיות סיבות להיפגש, לדון, לתמוך זה בזה. העברית הופכת לא רק לנושא ללימוד, אלא גם לדרך לאחד. זו לא תיאוריה – זה מה שאני שומעת שוב ושוב בשיחות עם תלמידים במדינות שונות.

לדוגמה, JW3 – מרכז תרבות יהודי בלב לונדון. שם מתקיימות הרצאות, קונצרטים, תערוכות ושיעורי עברית. בכיתות הנעימות לומדים אנשים שונים: סטודנטים, הורים, פנסיונרים. בכיתה של המורה חגית השפה נמצאת לצד צחוק, תמיכה וניצחונות קטנים. אחת התלמידות – אישה מבוגרת, שרק התחילה את הדרך. היא לא פוחדת מטעויות, מחייכת להן ולומדת עם סקרנות מדהימה. וזה תחושה מדהימה – לשמוע איך אדם שאתמול שתק, היום מדבר.

כיתת אולפן היא, במובן מסוים, חדר שיש לו כמה דלתות. יש מי שנכנס כדי להבין את שפת עמו. יש מי שבא כדי לקרוא סוף סוף חדשות ישראליות במקור. יש מי שבא כדי להתכונן לעליה. עובדה: אלה שלמדו עברית במדינת המוצא, ההסתגלות בישראל מתרחשת הרבה יותר מהר ובהצלחה רבה יותר.

כיום, יותר ממחצית היהודים חיים מחוץ לישראל. הזהות שלהם – רקמה מורכבת של מסורת יהודית ותרבות המדינה בה הם חיים. והעברית היא רכיב חשוב ביותר בזהות הלאומית ובתנועה לעבר המולדת ההיסטורית.

כל מילה חדשה בעברית, כל ביטוי – זה לא רק תרגול שפה. זה חזרה אל עצמך, אל השורשים, אל מה שתמיד היה ליד אך דרש רק שנמתח יד וניקח. העברית מאחדת אותנו לא רק עם ישראל, אלא גם זה עם זה, לא משנה איפה אנו חיים, ובאילו דרכים הגענו ללמוד את השפה הזו.

בעשור האחרון פתחנו 3,350 כיתות עברית, שדרכן עברו 52 אלף תלמידים – מצרפת ועד דרום אפריקה, מקנדה ועד אורוגוואי. זה לא סתם מספרים לדוח, זו חיים, גורלות, קול ששוב נשמע בשפת האבות. זו מפה חיה של העולם היהודי, שבה כל נקודה משקפת את השאיפה ללמוד, לדבר ולחיות בשפת עמך. ובזה – הכוח המשותף שלנו, הקשרים שלנו, העתיד שלנו.