ציונות: זמן לשינוי
בערב הקונגרס הציוני העולמי ה-39, אנו מחויבים לומר את האמת – גם אם היא אינה נוחה. העם היהודי מצוי ברגע של אמת, הדורש מאיתנו לא רק תיקון מסלול, אלא חשיבה מחודשת על עצם מהותו של הציונות המודרנית.
משבר כפול
לאחר ה-7 באוקטובר 2023, יהודי התפוצות נתקלו במציאות שלא הייתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה. גל של אנטישמיות שטף את מדינות המערב בעוצמה כה רבה, עד שילדים יהודים חוששים ללכת לבית הספר, בתי כנסת הופכים למבצרים, וחבישת כיפה ברחוב נחשבת למעשה של אומץ אזרחי.
אנו עדים לפוליטיקאים המשתמשים בגלוי ברטוריקה אנטי-ישראלית לשם גיוס קולות. מועמד לראשות עיריית ניו יורק, זוחרן ממדאני, הצהיר כי אינו מכיר בישראל כ”מדינה יהודית” והאשים אותה ברצח עם. במקביל, פשעי חמאס מ-7 באוקטובר נמחקים במכוון מהזיכרון הציבורי. ככל שחלקו של האלקטורט המוסלמי גדל, כך המצב ליהודים הופך למסוכן יותר, והרטוריקה האנטי-ישראלית נשמעת רמה יותר בכל הדרגים.
אך לראשונה בתולדות הציונות, לאיום זה נוסף איום שני: ספק באשר לעצם ישראל כפתרון לשאלת היהודים. מלחמה ממושכת ללא תוצאה ברורה, כאוס פוליטי, היעדר קונצנזוס פנימי, יוקר מחיה גבוה – וכל אלה מלווים בתופעה המדאיגה ביותר: הגירה שלילית. בשנת 2023 עמד מאזן ההגירה השלילי על 58,600 נפש, ובשמונה החודשים הראשונים של 2024 – על 36,900. ישראלים עוזבים – ואינם חוזרים.
מצב זה מערער את יסודות הרעיון הציוני עצמו. כיצד ניתן לשכנע יהודי מפריז או לונדון לעלות לארץ, כאשר ילידי המקום ועולים ותיקים עוזבים אותה? כיצד ניתן לדבר על הגשמת החלום הציוני, כאשר מי שכבר הגשימו אותו – מתאכזבים ממנו?
מה שכבר לא עובד
התנועה הציונית הסתמכה זמן רב מדי על שני גורמים: פחד וגעגוע. חיכינו שהאנטישמיות “תדחוף” את היהודים לעלייה. פניתנו לזיכרון ההיסטורי ולטראומה. אמרנו: “אין לכם ברירה – יש רק את ישראל.”
אך אסטרטגיה זו מיצתה את עצמה. עלייה מתוך ייאוש יוצרת עלייה בלתי יציבה. אדם שבא מפני שברח, ולא מפני שבחר – יעזוב עם הקושי הראשון. יתרה מזו, דור צעיר של יהודי התפוצות בוחר יותר ויותר באפשרות של התבוללות, ולא בישראל. הם אינם רואים בזהות היהודית ערך המצדיק מחיר חברתי.
אנו מפסידים במלחמת המידע. בקמפוסים, ברשתות החברתיות ובחוגים פרוגרסיביים – עמדה אנטי-ישראלית הפכה לסימן של עליונות מוסרית. צעירים יהודים במערב ניצבים בפני בחירה: להיות “אדם פרוגרסיבי טוב” או לתמוך בישראל. וגם אין להתעלם מהמציאות הכלכלית – עלייה דורשת ויתורים. ישראל היא אחת המדינות היקרות בעולם. הדיור בלתי נגיש, והשכר ברבות מהמקצועות נמוך מזה שבמערב. עבור אדם מצליח, עלייה פירושה ירידה ברמת החיים. בלי שיח כן על כך – נועדנו לכישלון.
עלייה מתוך אמונה
לקראת הקונגרס ה-39 ניצבת המשימה לגבש פרדיגמה חדשה. עלינו לעבור מעלייה מתוך הכרח – לעלייה מתוך אמונה. מעלייה הנובעת מפחד – לעלייה הנובעת מבחירה. מהמתנה פסיבית למשברים – לבניית קשר פעילה.
דבר זה מחייב עבודה שיטתית בשלושה כיוונים.
קשר רוחני עם ישראל
אי אפשר לאהוב מדינה שאינך מכיר. אי אפשר להרגיש חלק מעם ששפתו זרה לך. העברית איננה רק אמצעי תקשורת – היא המפתח לציוויליזציה היהודית, הערוץ להזדהות לאומית והגשר בין הדורות.
עלינו ליצור רשת עולמית של אולפנים – הן פיזיים והן מקוונים. לימוד עברית צריך להפוך לנורמה עבור כל ילד, נער ומבוגר יהודי – לא כדי שיעלה מחר, אלא כדי שירגיש מחובר כבר היום.
נדרשות תוכניות חינוכיות ארוכות טווח שמציגות את החברה הישראלית בכל מורכבותה. לא סיורים תעמולתיים, אלא חשיפה אמיתית: התמחות, לימודים, התנדבות ופרויקטים משותפים. יהודי התפוצות צריך הזדמנות “לטעום” את ישראל עוד לפני קבלת החלטה על עלייה.
טיפוח מנהיגות
קהילות יהודיות בתפוצות זקוקות לדור חדש של מנהיגים – לא כאלה החוזרים על סיסמאות מוכנות, אלא כאלה המסוגלים לדבר עם צעירים בני זמננו בשפתם, שמבינים את אתגרי התרבות הפוסטמודרנית, ויכולים להסביר את ערכה של הזהות היהודית בלי להסתמך רק על זיכרון השואה.
תוכניות מנהיגות צריכות להכין “שגרירים של ישראל” לקמפוסים, לתקשורת ולרשתות החברתיות – צעירים יהודים המסוגלים להגן לא רק על זכות קיומה של ישראל, אלא גם להבין ולהסביר את מציאותה המורכבת. כאלה שאינם חוששים להכיר בטעויות, אך עומדים איתנים בעמדה ציונית.
המציאות הכלכלית
אי אפשר לדרוש מאנשים אידיאליזם מבלי להציע תמיכה מעשית. עלייה אינה אמורה להיות שקולה לעוני. דרושות תוכניות להסתגלות כלכלית, דיור נגיש לעולים חדשים, סיוע בהכרה בהשכלה ובמקצוע, ועזרה בהשתלבות בתעסוקה.
חברות ישראליות צריכות לגייס באופן פעיל מומחים מהתפוצות ולהציע תנאים תחרותיים. יש לאפשר “עלייה רכה” – עבודה מרחוק עבור חברות ישראליות, מעבר הדרגתי ושימור קשרים עם מדינת המוצא לתקופת מעבר.
פנייה לישראל עצמה
אך כל זה יהיה חסר משמעות אם ישראל עצמה לא תהיה מקום שאנשים רוצים להגיע אליו. צריך לומר זאת בגלוי: הבעיה המרכזית של העלייה כיום איננה רק האיומים בתפוצות, אלא גם מצבה של ישראל עצמה.
הכאוס הפוליטי מרתיע עולים פוטנציאליים. היעדר קונצנזוס בנושאים בסיסיים יוצר תחושת חוסר יציבות. משבר הדיור הופך את העלייה לבלתי אפשרית כלכלית עבור משפחות רבות. הביורוקרטיה הופכת את תהליך הקליטה לסיוט.
אם אנו רוצים עלייה, עלינו לבנות מדינה הראויה לעלייה הזאת. ישראל לא צריכה להיות מקלט אחרון לנואשים – אלא בחירה ראשונה למעוררי השראה.
זה אומר רפורמות: דיור בר־השגה, קליטה יעילה, השקעה בחינוך ובתשתיות, מאבק בשחיתות ובבירוקרטיה, ושיקום ההסכמה האזרחית על דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
סדר יום לקונגרס
הקונגרס הציוני העולמי ה-39 לא יכול להסתפק בהצהרות. דרוש לנו תכנון פעולה קונקרטי, מדיד ומתוקצב.
מוצעות ההחלטות הבאות:
- הקמת קרן עולמית ללימוד עברית, עם תקציב לפתיחת 100 אולפנים חדשים בתוך שלוש שנים ופיתוח פלטפורמה מקוונת למיליון משתמשים.
- תוכנית “שגרירי ישראל הצעירים” – מיון והכשרה של 1,000 מנהיגים צעירים מדי שנה מהתפוצות לעבודה בקמפוסים, בתקשורת ובקהילות.
- קרן ל”עלייה רכה” – תמיכה בתוכניות התמחות, עבודה מרחוק ושהייה זמנית עבור מי ששוקלים עלייה.
- חבילת תמיכה כלכלית לעולים חדשים – דיור מסובסד, עזרה במציאת עבודה, הכרה מקצועית מזורזת והטבות מס.
- מערכת בקרה ודיווח – הערכה שנתית של יעילות התוכניות ודיווח פומבי לקהילות היהודיות.
כל אחת מהיוזמות הללו צריכה לכלול התחייבויות תקציביות, לוחות זמנים ומדדים ברורים להצלחה.
ההזדמנות האחרונה
אנו עלולים לאבד דור שלם. צעירי התפוצות מתרחקים מישראל בקצב מהיר יותר מיכולתנו להגיב. תהליכי ההתבוללות מואצים. האנטישמיות גוברת, אך היא כבר איננה מחזקת את הקשר עם ישראל – לעיתים היא אף גורמת לרצון “להסתיר” את היהדות.
אם נמשיך לפעול באותם דפוסים ישנים, בעוד עשר שנים יתברר שהתנועה הציונית הפכה למועדון של נוסטלגים מזדקנים, ורבים מבני העם היהודי איבדו את הקשר לשורשיהם ולישראל.
הקונגרס ה-39 איננו עוד כינוס שגרתי – זהו רגע מכריע שבו עלינו לבחור: או שנבצע שינוי עמוק בגישה, או שנשלים עם דעיכת הרעיון הציוני במובנו הקלאסי.
הבחירה צריכה להיות מודעת – לא רק ליהודי התפוצות הבוחרים בין מולדתם הנוכחית לישראל, אלא גם לנו, משתתפי הקונגרס. עלינו לבחור ביודעין את העתיד שעליו אנו מוכנים להיאבק – עתיד שבו העלייה היא לא בריחה, אלא שיבה הביתה. לא צעד כפוי, אלא הגשמת חלום.
הציונות תמיד הייתה רעיון מהפכני. הגיע הזמן למהפכה חדשה – מהפכת הבחירה המודעת, הקשר העמוק והשיבה האמיתית. יש לנו את הכלים, את האנשים ואת ההבנה של הבעיה.
האם יש לנו את הרצון לפעול? את התשובה נדע בירושלים, בין ה-28 ל-30 באוקטובר.
