ראשת המחלקה לעידוד עלייה מרינה רוזנברג קוריטני:

אני רוצה לשתף אתכם במכתב שקיבלתי מאנדריאה כהן, המורה של האולפן שלנו בסלטה. סלטה היא הפרובינציה הצפונית ביותר בארגנטינה שהמרחק בינה לבין העיר הדרומית ביותר במדינה 4050 ק"מ:

אם הייתם שואלים אותי, לא הייתי מדמיינת דבר כזה. לפני שנים  הצטרפתי כמורה לפרויקט אולפני ההסתדרות הציונית העולמית. פרויקט של עידוד העלייה, שמכין את העולים כך, שיוכלו להגיע לארץ עם קצת יותר ידע בשפה ולהתכונן באופן מיטבי לחיים החדשים שלהם. הדבר פתח את הדלת למספר עצום של אנשים בעולם,  מאוחדים יל ידי שפתנו, מחוברים מחדש לשורשינו, להוטים לדבר עברית עם מקרוביהם בישראל, להיות פעילים יותר ובאופן יעיל יותר בתוך קהילותיהם.

הפרויקט צמח ומהווה היום דלת לשיבה ולשייכות למשפחות רבות. בארגנטינה, עשרות מורים משתפים חומרים וחוויות. עד כה, הכל טוב, הכל כשורה.

והנה, הגיע היום והכל השתנה. היו לנו שעות ספורות להתארגן מחדש וללמוד תוך כדי, איך להכין שיעורים וללמד מהבית. אנחנו יכולים. כאם, כמחנכת וכמורה אני חייבת ויכולה לעבוד מהבית.

מי שלא יכולה, היא הגיבורה האמתית של הסיפור הזה, סילביה היקרה שלי.

לפני כמה חודשים היא הגיע לאולפן, עם בתה בהכוונה לממש פרויקט משפחתי שהתחיל לפני שנים רבות ומאז הלך והתקדם. עם בעלה, ילדיה, נכדה, אחייניה, הם התחילו לשוב לארץ ישראל.

יום אחד סלביה הגיעה אליי לבושה במדי סגל בית-חולים. סילביה עובדת בבית החולים ליולדות וילדים בעיר סלטה. דיברנו, בדקנו את המחברות שלה והסכמנו להזיז את לוח הזמנים של הקבוצה על מנת שהיא תוכל להשתתף בשיעורים בזמן הפסקת הצהריים בעבודה.

סלביה לא פספסה אף שיעור ולמדה הרבה יחד עם משפחתה, בידיעה שחיי השגרה בישראל תלויים בשליטה בשפה.

ואז הכל השתנה. הפכנו לוירטואליים, למבודדים, נאלצנו לבנות מחדש את חיינו, בלי לדעת למה בדיוק להתכונן ולכמה זמן.

כולנו, חוץ ממנה ושאר עובדי רפואה. כי מבחינתם אין הסגר, או שעמום בבית, אין אופציה השתתפות בקורסים וירטואליים וכיו"ב. בשבילה כמו בשביל לכל עובדי הרפואה, אין אופציה להישאר בבית. הם לא יכולים לעבוד דרך המסך. יש להכין פרוטוקולים, למדוד חום בכניסה, להתכונן לקראת העתיד שיבוא. עליה כל יום לצאת מהבית, להיכנס לבית החולים, לעבוד משמרת שלמה ולחזור. אסור לה לנשק ולחבק את בנה הקטן עד שתסיר את לבוש העבודה, תתקלח יסודית ועוברת חיטוי כהלכה בג'ל אלכוהול. כך יום ביומו.

אני מרגישה שחייבת לה. כי לפעמים התקופה שאנחנו עוברים כבדה עלי. אני צריכה ללמוד כל הזמן ולמצוא דרכי עבודה חדשות. והיא, סילביה, מעולם לא התלוננה על שום דבר.

למעשה, רק במהלך השיעור הווירטואלי הראשון, הבנתי מה קורה. כשראיתי אותה מתחברת דרך הפלאפון, לבושה במדים וכיסוי פה, יושבת במסדרון של בית החולים, משתתפת בשיעור.

ובכן, עד כה היא לא הפסידה אף שיעור, על אף שלפעמים היא נאלצת לעצור לרגע כי יש אנשים שזקוקים לה. היא ממשיכה ללמוד, למרות שאינה יודעת מתי תגיע לישראל. היא כל הזמן עוזרת לתלמידים אחרים בהבנת מילים וכתיבת אותיות, כולל מלים חדשות. היא ממשיכה "לבזבז" זמן ארוחת הצהריים שלה על מנת ללמוד ולהתקדם, מכיוון שהיא בחרה להילחם. היא לא בחרה במה שקורה לה ולנו. אבל היא כן בחרה איך להגיב למצב. אני חייבת לה, מכיוון שהיא לימדה אותי לקח, והעברית, יותר מתמיד, הפכה למולדת, לאום, ערכים ואחדות אנוש.

אנדריאה כהן

אולפן בקהילת סלטה

ארגנטינה

בתמונה: אנדריאנה (למעלה) ופאולה (למטה) במהלך שיעור וירטואלי