ה-11 במאי 1960 בפרוורי בואנוס איירס, מבצע המוסד הארגנטינאי השיג את מטרתו: אדולף אייכמן נתפס – לשעבר אוברשטורמבאנפיהרר של ה-SS, אחראי ללוגיסטיקה של גירוש מיליוני יהודים למחנות המוות. הוא חי תחת שם בדוי, אך הצדק מצא אותו לאחר 15 שנה מסיום המלחמה.

ה-21 במאי 1960 אייכמן הוברח בחשאי לישראל בטיסה מיוחדת של חברת התעופה אל על. ישראל לקח על עצמו את המשימה ההיסטורית והמוסרית – לשפוט אחד ממארגני השואה הראשיים. זה לא היה מעשה נקמה, אלא מעשה זיכרון ואחריות.

המשפט החל ב-11 באפריל 1961 בירושלים. על ספסל הנאשמים ישב לא רק פושע, אלא ביורוקרט של גנוציד – אדם שלא לחץ על ההדק, אך בנה מערכת של השמדה. במהלך הדיונים בבית המשפט נשמעו עדויות של 112 עדים, נקראו אלפי דפי מסמכים. מיליוני אנשים בישראל ומחוצה לה עקבו אחרי המשפט, שנתן לראשונה קול לקורבנות – לא כסטטיסטיקה, אלא ככאב אנושי חי.

ב-15 בדצמבר 1961 אייכמן נמצא אשם בכל הסעיפים, כולל פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי ופשעי מלחמה.

לאחר דחיית הערעור וסירוב לחנינה, בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 אדולף אייכמן הוצא להורג. אפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל – כדי שאפילו במותו לא יהיה לו אנדרטה.

משפט אייכמן היה נקודת מפנה בהבנת השואה. הוא החזיר את נושא הקטסטרופה למרכז הזירה הציבורית. ישראל, שעדיין היה צעיר ופגיע, הראה שהוא מוכן להיות לא רק מקלט, אלא גם קול של צדק.

הצדק יכול להיות מושהה. אך הוא לא נשכח.