מהות חוק השבות

החוק מכריז על הזכות של כל יהודי לעלייה – לשוב לישראל ולקבל אזרחות. עם זאת, ישנם חריגים: אזרחות לא תינתן למי שפועל באופן פעיל נגד העם היהודי, מאיים על הביטחון הציבורי או מנסה להתחמק מהצדק על פשעים שביצע. החוק הפך לאבן יסוד בזהות הישראלית, ומסמל את הפתיחות של המדינה ליהודים מכל העולם.

תיקונים לחוק: 1954 ו-1970

ב-1954 הוכנסו לחוק הבהרות טכניות הקשורות להיבטים הפרוצדורליים של העלייה. בפרט, התיקונים עסקו בפשטות התהליכים המנהליים עבור העולים, כולל הכנת מסמכים והליכי ויזה. שינויים אלו נועדו להקל על אינטגרציה של האזרחים החדשים בחברה הישראלית, מה שהיה בעל חשיבות רבה בתקופת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.

שינויים יותר משמעותיים התרחשו ב-1970. התיקון הבהיר את הגדרת היהדות: יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה ולא עבר לדת אחרת, או שקיבל את היהדות על פי הכללים המקובלים. כמו כן, החוק הרחיב את זכויות העולים לכלול גם חברי משפחה שאינם יהודים – בני זוג, ילדים ונכדים של יהודים, וגם את בני זוגם.

נכון להיום, חוק השבות מגדיר את זכויות היהודים וחברי משפחותיהם כך (סעיף 4 א'):

זכויות היהודי לפי חוק זה, וזכויות העולה לפי "חוק האזרחות (1952)", וכן זכויות העולה לפי כל חוק אחר, ניתנות גם לבן ולנכד של יהודי, לבן/בת זוג של יהודי ולבן/בת זוג של ילדים ונכדים של יהודי; למעט מי שהיה יהודי ובחר מרצונו החופשי לעבור לדת אחרת.

ניתן לעיין בטקסט המלא של החוק בעברית באתר הרשמי של הכנסת: חוק השבות (1950).

אישור חוק השבות לפני 75 שנה היה לא רק התחייבות משפטית, אלא גם התחייבות מוסרית של ישראל כלפי העם היהודי. חוק זה הוא גשר בין העבר לעתיד, המאפשר ליהודים מכל העולם לחזור הביתה, ללא תלות באתגרים ובנסיבות.