עדי ראייה וקורבנות מספרים כי התוקפים היו מאורגנים בקבוצות, שתקפו, רדפו והכו באכזריות את הישראלים ברחובות, תוך קריאת סיסמאות פרו-פלסטיניות. הם ידעו באילו מלונות שהו הישראלים וניסו לפרוץ אליהם. כל אלה מראים כי לא הייתה זו עימות בין אוהדי כדורגל, כפי שניסו להציג כמה מכלי התקשורת, אלא פוגרום מתוכנן היטב. התוקפים תיאמו את פעולותיהם באמצעות רשתות חברתיות. למרות האזהרות על אפשרות לאירועים, משטרת הולנד הציגה חוסר יכולת.

באור העובדות שנחשפו לאחרונה, כי חלק משוטרי הולנד מביעים בפומבי את חוסר רצונם לשמור על אובייקטים יהודיים, בהסתמך על עקרונות מוסריים, עולה השאלה: האם עמדת אותם שוטרים והפוגרום שהתרחש הם חוליות באותה שרשרת או, במילים אחרות, שני צדדים של אותה מטבע, ששמה אנטישמיות? למה אירועים אנטישמיים ממשיכים להישתק, למרות ההצהרות הרועשות על מאבק באנטישמיות? האם מדינות אירופה מוכנות סוף סוף לעבור מדברים למעשים, כדי להבטיח את בטחונם של הקהילות היהודיות והישראלים ולהתמודד באופן ממשי עם האיום הגובר?

סימבולי שזה קרה ערב יום הזיכרון לליל הבדולח, שהתרחש מ-9 ל-10 בנובמבר 1938 והניח את היסודות לרדיפה ההמונית ביותר של יהודים בהיסטוריה האנושית.