השחרור התבצע בשני שלבים. תחילה, שבעה אנשים הועברו דרך הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ולאחר מכן עוד שלושה עשר. בסך הכל, 20 שבויים חיים חזרו הביתה – כל אלה שנותרו בחיים לאחר כמעט שנתיים בשבי.

בין המשוחררים היו אנשים מגילאים וגורלות שונים. אלה היו בנים ובנות, הורים וסבתות, שעבורם 738 ימי השבי היוו מבחן לגבול הסבלנות האנושית. הם הובאו לבית החולים שיבא בתל אביב, שם פגשו לראשונה אחרי חודשים ארוכים את בני משפחותיהם.

שמחת הפגישה

עבור עשרים ושתיים משפחות, ה-13 באוקטובר הפך ליום של הקלה ושמחה בלתי נתפסת. זה היה היום בו התגשמה התקווה ששמרו כל אותם חודשים. כאשר דלתות בית החולים נפתחו, והם יכלו לחבק את קרוביהם שחזרו מהגיהינום.

המשפחות האלה לא איבדו את האמונה. הם יצאו לרחובות, דרשו פעולה, הזכירו לעולם את גורל קרוביהם. הם נלחמו בייאוש כל יום, תופסים בכל חדשות, בכל תקווה למשא ומתן. ועכשיו מאבקם זכה להצלחה – אהוביהם בבית.

כאבם של אלה שלא יחזרו

אך ה-13 באוקטובר הוא גם יום של תשובה עמוקה. באותו יום חמאס העביר לישראל את גופותיהם של ארבעה שבויים שנהרגו: דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז וביפין ג'ושי. את הזיהוי ביצעו מומחי המכון לרפואה משפטית "אבו כביר" בשיתוף המשטרה.

עבור משפחות אנשים אלה, ה-13 באוקטובר הפך ליום של פרידה סופית ובלתי הפיכה. יום בו התקווה האחרונה נקברה יחד עם גופות קרוביהם. אצל חמאס עדיין נמצאות גופותיהם של 24 ישראלים נוספים שנהרגו, ולמשפחותיהם המתנה נמשכת.

כאבם שונה – זו לא שמחת פגישה, אלא מרירות אובדן. זו לא הקלה, אלא כובד הסופיות. זה לא חזרה הביתה, אלא ריקנות נצחית במשפחות שבהן לעולם לא ישמע שוב קול מוכר, לא תופיע חיוך של אדם יקר.

ניגוד הרגשות

שני העולמות האלה – של שמחה וכאב – קיימו זה לצד זה ב-13 באוקטובר. בחדרים אחדים של הבית חולים נשמעו דמעות של אושר וחיבוקים, באחרים – זעקות יגון וניחומים. משפחות אחדות תכננו את החזרה לחיים רגילים, אחרות התכוננו להלוויות.

מטה המשפחות של השבויים אף דרש להשעות את ההסכם עם חמאס עד להחזרת כל גופות הנרצחים. לדעתם, השלום אינו יכול להיות מלא כל עוד קרוביהם לא יקברו בכבוד באדמת מולדתם.

מחיר השלום

שחרור 20 השבויים החיים היה תוצאה של הסכם לפיו ישראל שחררה כ-2000 אסירים פלסטינים. זו עסקה שרבים מתנגדים לה, אך היא נתנה סיכוי לחיים לעשרים ישראלים.

אצל חמאס אין עוד שבויים חיים, אך הטרגדיה עדיין לא הסתיימה. 28 גופות עדיין נמצאות ברצועת עזה, ולמשפחותיהם המתנה נמשכת. נציגי התנועה הבטיחו להעביר בהדרגה את גופות הנרצחים, אך כל יום המתנה הוא עינוי חדש לקרובים.

יום ששינה הכל ולא שינה דבר

ה-13 באוקטובר 2025 נכנס להיסטוריה כיום שחרור השבויים החיים האחרונים משבי חמאס. עבור חלק זהו יום ניצחון התקווה על הייאוש. עבור אחרים – יום בו התקווה מתה לנצח.

זהו יום שהראה שאפילו בנסיבות הטרגיות ביותר קיימים גוונים של אפור – שמחה וכאב, חיים ומוות, חזרה ואובדן. הכל קיים ברגע היסטורי אחד, מזכיר לנו את המחיר האנושי של כל קונפליקט ואת זה שמאחורי כל מספר עומדים אנשים אמיתיים, משפחות אמיתיות, גורלות אמיתיים.

עבור 20 משפחות המלחמה הסתיימה בחזרה. עבור 28 אחרות היא ממשיכה בהמתנה אינסופית לפרידה האחרונה.