המלחמה החלה ב-13 ביוני בתקיפה מונעת של ישראל על מתקנים גרעיניים איראניים. הסיבה הייתה פשוטה: המשטר האיראני התקרב לקו האדום בשלושה כיוונים במקביל. התוכנית הגרעינית הגיעה לרמה הקרובה מאוד לייצור נשק. מלאי הטילים המדויקים גדל מ-2500 ל-8000 יחידות בשנתיים. והעיקר – בטהרן השלימו את הכנת תוכנית לתקיפה מקבילה על ישראל מכל הכיוונים.

חיל האוויר הישראלי ביצע 1500 טיסות לחימה, ותקף 900 מטרות בשטח איראן. המרחק הרחוק ביותר שלהם היה לשדה התעופה במשהד, במרחק של 2400 קילומטרים מהגבול הישראלי. להשוואה: זה רחוק יותר מאשר מתל אביב לרומא.

התוצאה העיקרית של המבצע – ניטרול האיום הגרעיני האיראני לתקופה ארוכה. אלפי צנטריפוגות נהרסו במתקנים בפורדו, נתנז ואיספהאן. היכולת של איראן להעשיר אורניום ל-90% – הרמה הקריטית ליצירת נשק – הופחתה לאפס. 11 מדענים בכירים בתחום הגרעין נהרגו.

נזק רציני נגרם גם לתוכנית הטילים: חצי מכלל משגרי הטילים הבליסטיים ויותר מ-35 מתקנים ייצוריים נהרסו. חיל האוויר האיראני כמעט ולא קיים יותר – 15 מטוסים נהרגו על הקרקע, שישה שדות תעופה נפגעו קשה.

במהלך הלחימה נהרגו יותר מ-600 חיילים איראניים, כולל 30 גנרלים ושלושה מפקדים בכירים. הצד האיראני לא הצליח להציג התנגדות רצינית – האווירונאוטיקה שלו אפילו לא הורמה לאוויר.

המחיר של המלחמה עבור ישראל היה יחסית נמוך, אך כואב. מערכות ההגנה האווירית יירטו 99% מהרחפנים האיראניים, אך רק 86% מהטילים הבליסטיים. הטילים שחדרו פגעו בבתים מגורים ברמת-גן, ראשון לציון, חיפה וערים נוספות. 29 ישראלים נהרגו, ארבעה מהם בבאר שבע, דקה לפני כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף.

מבצע "עם כאריה" היה המלחמה המלאה הראשונה של ישראל נגד איראן. תוצאותיה שינו באופן קיצוני את מאזן הכוחות באזור. המשטר האיראני איבד את היוזמה האסטרטגית ולא יכול עוד לאיים על קיומה של המדינה היהודית בעוצמה הקודמת.

כפי שנמסר בצה"ל, "למשטר האיראני אין יותר חסינות". המשפט הזה מתאר במדויק את המציאות החדשה באזור.