נושאים מעטים יכולים להצית קונפליקט קשה כמו השאלה של זהות יהודית. כאשר פוליטיקאים ישראלים מציעים ל"נקות" את חוק השבות, ולהוציא ממנו את זכותם של נכדי יהודים לעליה, הדיון אינו עוסק רק בנורמה משפטית אבסטרקטית. זהו מכה ליסודות הציונות, לקשר בין ישראל לתפוצה היהודית העולמית. אך העיקר – זהו כלי. אמצעי להפצת השלטון בחברה הישראלית.

זנופוביה מובנית

הטיעונים של חברי הכנסת התומכים בבחינה מחודשת של החוק מבוססים על רטוריקה פשטנית: "גויים שאין להם קשר ליהדות מזיקים למדינה שלנו". כאן יש גם "נזק לאופי היהודי", וגם "בזבוז כספי המדינה", וגם חרדה דמוגרפית באריזה פסבדו-דתית. זהו לא המיינסטרים, אך גם לא מנגינה חדשה: היא נשמעה בזמנים שונים – גם מפי אליטות ישראליות שמאליות, וגם מלאומנים דתיים. ועוד קודם לכן – מפי מנהיגים ערביים, אך מסיבה אחרת: הם התנגדו לעליה עצמה. הטון המשותף – פחד מהזר, המכוסה ברטוריקה של "ערכים".

אך העיקר אינו הפחד. העיקר – הזכות להחליט מי "שלנו" ומי "לא שלנו". מי יקבל זכות לאזרחות, למשאבים, לקול. מי יהיה חלק מהחברה, ומי יישאר מחוץ לה.

עליה כמשאב פוליטי

שינוי חוק השבות אינו רק שינוי של ההגדרה המשפטית "יהודי". זה אומר שינוי של כללי המשחק. עד כה ישראל יצא מנקודת הנחה פשוטה ונדיבה: אם היה לך יהודי במשפחה – אפילו סבא או סבתא, ולא לדבר על אחד ההורים – יש לך זכות לעלות לישראל. זו פתרון לטראומה היסטורית, תגובה לשואה, תשובה לאנטישמיות ולחוסר ההגנה של היהודים.
אלה שרוצים להגביל זכות זו לא מציעים דבר במקום. הם לא מציעים מערכת אינטגרציה, עבודה הסברתית או דיאלוג כנה. הם פשוט רוצים לסגור את הדלת. וזה אומר – לשלול את הכלי להתקרבות בין ישראל לתפוצה. כלומר, לפגוע באותה הקשר שהופכת את ישראל לא רק מדינה, אלא למולדת היסטורית.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אך מהכיוון השני

הפרדוקס הוא שניסוחים כמעט זהים נשמעו מאויבי ישראל – מערפאת ועד לאנטישמיוניסטים מרגינליים באירופה. נדמה היה להם שזרם היהודים מברה"מ ישנה את מפת האזור, "יכבוש דמוגרפית" את המזרח התיכון.
כעת זהו הטענה של שלנו. רק בשפה אחרת – שפת ההגדרות ההלכתיות, ה"טהרה" הדתית ו"האחריות לעתיד העם". מאחורי המילים הרוממות עומדת אותה מאבק על שליטה: על האוכלוסייה, הרכבה, ערכיה, עתידה.

דגל שווא של יהדות

מפתיע, אך התקפה זו מתרחשת ברגע שבו האנטישמיות בעולם מגיעה לנקודת רתיחה. הרב הראשי של בית הכנסת הגדול בפריז כבר אומר במפורש: "אין עתיד ליהודים בצרפת". ובדיוק ברגע זה המדינה הישראלית – אותה מדינה שנוצרה כמקלט ליהודים מכל הגוונים, הצבעים והמסלולים – פתאום מחליטה שנכדים אינם יהודים מספיק.
הפאתוס של המאבק על "טהרת העם היהודי" מסווה מטרה אחרת – מונופול על פרשנות היהדות. במילים אחרות – על השלטון. זהו מאבק לא על היהדות, אלא על הזכות להגדיר מי הוא יהודי.

תירוץ וסיבה

אומרים, שכדי להבין את המתרחש, צריך ללמוד להבחין בין תירוץ לסיבה. התירוץ – הדאגה לאופי היהודי של ישראל. הסיבה – הפחד מכך שישראל יישאר חילוני, דמוקרטי ואוניברסלי. הפחד מכך שלא ניתן יהיה להכניס את היהדות לתוך מסגרות ההלכה, הרשם הלאומי והקווטות הפוליטיות.
אך הציונות מתחילתה נבנתה כאנטיתזה לפחד זה. היא הייתה תנועה לפתיחת דלתות, ולא לנעילתן. עליה – זה לא מסנן ביורוקרטי, אלא חוב היסטורי. ומי שרוצה לבטל אותו, שיאמר בכנות: הוא בוטל לא רק את חוק השבות. הוא בוטל את ישראל כפרויקט.