הסרט הוא פרויקט בינלאומי: ביצירתו השתתפו האמריקאית Paramount+, הבריטית BBC והישראלית HOT.

המיוחד בעבודתו של מוזר הוא בשיטת היצירה. הסרט באורך 90 דקות מציג רקונסטרוקציה כרונולוגית של האירועים, המבוססת על צילומים מטלפונים ניידים ומצלמות גוף, וכן עדויות של ניצולים. לדברי הבמאי עצמו, הרעיון ליצירת סרט תיעודי עלה בראשו כבר מספר שעות לאחר תחילת ההתקפה, והוא קיבל גישה למקום הטרגדיה לאחר יומיים.

הסרט מורכב לחלוטין מחומרי ארכיון: צילומים בטלפונים ניידים, הקלטות ממצלמות רכב, חומרים מרשתות חברתיות וראיונות עם עדי ראייה. הבמאי החל לאסוף את החומרים הללו מיד לאחר הטרגדיה, מוצא צילומים שניצולים פרסמו ברשתות החברתיות.

בקבלת הפרס, מוזר הקדיש אותו "לשחרור הבטוח והמיידי של השבויים שעדיין נמצאים בעזה". הוא הדגיש כי הסרט משמש מסמך היסטורי המתעד את האירועים כפי שהתרחשו.

האירועים של ה-7 באוקטובר הפכו, לדעת מומחים, לאחת הטרגדיות המתועדות ביותר בהיסטוריה האנושית – כמעט לכל המשתתפים היו טלפונים ניידים, ונשמרו מספר רב של צילומים והודעות. המאפיין הזה אפשר ליצור סרט שמקבל הערכה על דיוקו הרגשי והאמינות בתיאור האירועים הטרגיים.

העבודה זכתה לביקורות חיוביות מהתקשורת הבינלאומית והקהילה המקצועית. השופטים הדגישו כי הסרט "הופך את הכאב לעדות, ואת העדות – לזיכרון היסטורי".